מקום אחר - שיחות והרהורים על יצירה עברית ברחבי העולם

אדוה זלצר עברה לחיות לפני כשלוש שנים עם בת זוגה ובנן בליסבון, אחרי למעלה מעשור של אקטיביזם הוראתי בתיכון בתל אביב. כעת עומדת אדוה לפרסם ספר שמשלב את תיאור חוויותיה כמורה עם כתיבה היסטורית שמאתגרת את הסיפור הציוני המקובל. בשיחה אנחנו מדברים על הספר ועל חיים במדינה שאת שפתה לא מדברים.

במהלך הפרק מקריאה אדוה את הקטע הבא מתוך הספר:

"שני מושגי מפתח בציונות אותם משננים התלמידים היטב ואת אופני הגשמתם מתבקשים לזכור בעל-פה לבחינת הבגרות הם: "כיבוש האדמה" ו"כיבוש העבודה". ספרי הלימוד מספרים בגאווה על התחלת תחיית החיים הלאומיים שלנו בארץ באמצעות רכישת קרקעות, הקמת יישובים כנגד כל הקשיים ויישום רעיון העבודה העברית. מלמדים את כל הרעיונות האלה כאילו מומשו בתנאי מעבדה, ללא השלכות על חיי האנשים שחיו על אדמות אלו במשך שנים רבות ובעיבודן מצאו את פרנסתם. כפגם גנטי מועבר העיוורון הציוני לדורות הבאים, אך הוא אינו גנטי הוא מכוון ולפיכך הוא גם בר תיקון. בעוד מנגנון עיצוב התודעה הישראלי מתמקד בשאלות עבור מי נכבשה האדמה והעבודה? וכיצד הן תרמו לקידום הרעיון הציוני? אנחנו בשיעורים הקפדנו גם לשאול, ממי הן נכבשו וכיצד זה השפיע על חייהם? בהפניית המבט לשאלות לא קונבנציונאליות אלה, התחלנו את הטיפול בעיוורון הציוני."

 ⁠דף הפייסבוק⁠
עמוד האינסטגרם
⁠ערוץ היוטיוב⁠

עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ⁠׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״⁠

אייל ריבלין הוא מקים המיזם Non Binary Hebrew שמייצר מסגרת שפתית חדשה לעברית א-בינארית. בשיחה אנחנו מדברים על עקרונות העברית החדשה הזו, על השימוש בה ועל חלקה בכינון עברית עולמית. כמו כן אנחנו משוחחים על האלבום ״בוא הביתה / Coming Home״, שהקליט אייל עם אשתו דניה, שמשלב טקסטים עבריים עם מסורת השירה המדטטיבית המזרח אסיאתית - קירטאן.

 ⁠דף הפייסבוק⁠
עמוד האינסטגרם
⁠ערוץ היוטיוב⁠

עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ⁠׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״⁠

קליפורניה בכלל, וצפונה בפרט, היא ללא ספק אחד המרכזים הפוריים של היצירה העברית בארצות הברית, ובפרק הזה מצטרפת דנה ג. פלג אל חבורת ״מקום אחר״ של מדינה זו. בשיחה אנחנו מדברים על הרומן ׳יד ענקות׳ (קתרזיס, 2024) שפרסמה דנה לפני כשניים, על קוויריות כדיאספוריות ועל שבחי הגלות היהודית. במהלך הפרק מקריא דנה את הקטע הבא מתוך הרומן:
...הם החליטו לנתח. התודעה המעורפלת שלי הסכימה לכל דבר. רק לא לעוד כאב. שינתחו. מסביבי שררה הילה לבנה של שקט וביטחון, מוכרת להפליא, ואני נחתי בתוכה. מאיפה זה מוכר לי כל־כך? לא הייתי מסוגלת לחשוב. לא הייתי מסוגלת אפילו להידהם מהעובדה שאת כל זה אני חווה בחיים האלה. רק שקט וביטחון, והידיעה שהכול, הכול בסדר. כף יד בוטחת ושקטה ערסלה אותי. יד ענקים, וליתר דיוק, יד ענקות, שלפה אותי מהמרוץ, אבל לא כמו בשיר של רחל, אלא להפך, יד שהובילה אותי אל חופי הפלא. וכשהציר האחרון פילחאותי עוד עברה בי המחשבה, ומה יש אחריהם? מה יש מעבר לחוף, מעבר לים? ואז הגוף שלי שוב נאלם. ארבעים ושמונה שעות. ועוד שלושת רבעי שעה.

 ⁠דף הפייסבוק⁠
עמוד האינסטגרם
⁠ערוץ היוטיוב⁠

עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ⁠׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״⁠

השיחה עם יונה־דביר שלם חדאד פותחת שער למקומות אחרים של ממש. יונה הוא נצר למשפחה מהאי ג׳רבה, שחי כיום בכפר קטן בשוויץ אחרי נדודים לא מעטים. היצירה הספרותית שלו כוללת בין השאר כתיבת שירים וספר חדש (ישוע, השטן וירושלים), שעוסק ביעקב ישראל דה האן, דמות קווירית, אורתודוקסית-יהודית ואנטי ציונית, שהשפיעה רבות על חייו.
במהלך הפרק מקריא יונה־דביר את שירו ׳לצרור לגלות׳, שאת מילותיו תוכלו לקרוא כאן:

לִצְרֹר לְגָלוּת

לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד (תהלים ס"ט)

א
אָנָּא שִׁמְעִי שֶׁתִּהְיֶינָה אָזְנַיִךְ נוֹטוֹת תַּחֲנוּנַי צוֹעֲקִים אֵלַיִךְ מִן הָאֲדָמָה אֲרָזֵינוּ רוֹעֲדִים וְאֵינָם עוֹד מִטָּתֵנוּ מִתְרַעֲנֶנֶת כָּל הָעֵת אֲנִי צָמֵא אֵלַיִךְ וְאֵין לִי הוֹלֵךְ לְבַד וּמִתְיַבֵּשׁ עָיֵף וּמֻתָּשׁ נִשְׁבַּרְתִּי נָטוּשׁ וּבְלִי כּוֹחוֹת אֵין בִּי עוֹד. הַדְּמָעוֹת בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן וּבְקָרוֹב כְּבָר לֹא נוֹתַר לִי עַל אֵלֶּה אֲנִי בּוֹכִיָּה מַיִם רַבִּים לֹא יִגְּעוּ בָּנוּ אַךְ הָאֵשׁ הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת תַּעֲשֶׂה בָּנוּ –
ב
עָבַדְתִּי אוֹתָךְ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה וְהָיוּ בְּעֵינַי כֹּה מְעַט בְּאַהֲבָתִי אוֹתָךְ אֲנִי זוֹכֵר לָךְ אֶת הַלֵּילוֹת וְאֶת הַיָּמִים שֶׁהָלַכְנוּ יַחַד בְּנִצָּנֵי אֲהָבַתְנוּ בַּאֲרָצוֹת זָרוֹת אָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם נִזְדַּקְּרוּ לִכְבוֹדֵנוּ כָּל הַלַּיְלָה הָפְכוּ בִּי יָדַיִךְ וְאָמַרְתִּי לָךְ אַל תִּפְגְּעִי בִּי לְעָזְבֵךְ בַּאֲשֶׁר תִּבְחֲרִי אֶבְחַר וְאָלִין עַד הַמָּוֶת שֶׁיַּפְרִיד וְכַמָּה אָהַבְתְּ אוֹתִי כַּמָּה אַהֲבָה יֶשׁ לָנוּ אֲנַחְנוּ בִּנְשִׁימָה אַחַת.
ג
בְּמִלִּים הָאֵלּוּ קָרָאתִי וְלֹא עָנִית הַמִּלִּים הָאֵלּוּ הֵן גַּעְגּוּעִים לְפַעַם בָּהּ הַכֹּל הָיָה יָם הַמִּלִּים הָאֵלּוּ יְבֵשׁוֹת כְּצִיָּה מִשֶּׁיָּצָאת לִרְעוֹת בַּשָּׂדוֹת וְלֹא שַׁבְתְּ                                                                 מִשֶּׁהָלַכְתְּ לְעֶדְרֵי חֲבֵרֵינוּ וְהִנֵּה הַכֹּל אֵינֶנּוּ וְהִנֵּה רִיק וְכָל מַעֲשַׂי וַעֲמָלִי לְלֹא יִתְרוֹן וְהַשֶּׁמֶשׁ אֵינֶנָּהּ עוֹד אֲנִי נֶחְתַּמְתִּי בְּפָנַיִךְ כְּגַן מָלֵא פֵּרוֹת נֶאֱטַמְתִּי וּמַיִם אֵין נִכְנָסִים וְאֵין יוֹצְאִים נִשְׁמָתִי בְּתַרְדֶּמֶת וַאֲנִי לֹא פּוֹתַחַת מְפַחֶדֶת לְהַחְלִיק נֶהְפָּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי מוּזָר הָיִיתִי לָךְ נָכְרִי לְאַהֲבָתֵנוּ מָה הוּא בֵּיתֵנוּ מָלֵא בְּמַיִם חַיִּים וּמְכַסֶּה אֶת הַדָּם.
ד
אֲנִי בְּצִפִּיָּה לָךְ אָנָּא שָׁמַעַתְּ אֶת קוֹלִי וְאַל תַּעֲלִימִי אָזְנֵךְ מִבַּקָּשָׁתִּי בּוֹאִי לְרַוְחָתִי בּוֹאִי אִתִּי נֵצֵא הַשָּׂדֶה בּוֹאִי בּוֹאִי אֲנִי יוֹדַעַת גַּם שֶׁבְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב וַעֲדַיִן אֲנִי זְקוּקָה לְךָ בּוֹאִי בְּאַהֲבָתֵךְ שִׂמְחַת לִבִּי בַּאֲנָחָה וְלֹא נוֹשֶׁמֶת אָנָּא תְּנִי לִי לְהִכָּנֵס תַּחַת כְּנָפֶךָ זֶה מוּל זֶה – אָנוּ לֵב יָם וְמִדְבָּר בּוֹאִי הַמִּזְוָדוֹת פְּתוּחוֹת כְּבָר
ה
אֲהוּבָה, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת & אוּלַי/ אוֹמֶרֶת אֵיפֹה אַתְּ עֵת בָּרַחְנוּ כְּמוֹ פַּטְרוֹנוּס/ הֵבַנְתִּי/ טוֹב הָיָה לִפְרוֹשׂ כְּנָפַיִם וְהִנֵּה/ וְיָצָאנוּ לִרְעוֹת בֶּהָרִים שֶׁל בְּשָׂמִים וּמֵיְקְאַפּ עַל הָעוֹר/ מְלָכוֹת שֶׁל דְּרָאג בְּמַמְלָכָה שֶׁל שֶׁקֶר/ יָצָאתִי/ לָשֶׁבֶת בַּכְּרָמִים לִרְעוֹת בַּשּׁוֹשַׁנִּים/ מְבַקֶּשֶׁת אֶת רוּמִי וְאֶת מַגָּע צְחוֹקֵךְ אִתִּי. אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהַמֶּרְחָק חָשׁוּב/ אוּלַי מִדֵּי פַּעַם נְחַיֵּךְ/ כְּשֶׁאָנוּ קוֹפְצוֹת לִלְגֹּם אֲוִיר זְרִיחָה/ כָּל אַחַת מִקְּצֵה הַלַּיְלָה שֶׁלָּהּ/ אֲנַחְנוּ בְּכָל זֹאת יוֹנְקִים/ גַּם כְּשֶׁבָּחַרְנוּ/ לִחְיוֹת בֵּין הַגַּלִּים

 
 ⁠דף הפייסבוק⁠
עמוד האינסטגרם
⁠ערוץ היוטיוב⁠

עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ⁠׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״⁠

טלי עוקבי חיה מזה הרבה שנים בעיר קיל שבצפון גרמניה וכותבת פרוזה עברית מקומית מאוד. בשיחה אנחנו מדברים על החיים בעיר קטנה ועל חוטים סמויים שמקשרים בין דברים שונים שעשתה לאורך חייה. במהלך הפרק מקריאה טלי את הקטע הבא מתוך הנובלה שלה ׳הפילים של אוגוסט גמישים׳, שראתה אור בספרה ׳אמנות המרחק׳ (פרדס, 2025):

נזכרתי שלפני שנתיים בערך, הזמין מרטין את הקולגות שלו בפעם הראשונה והאחרונה אלינו למסיבת קיץ. כולם כבר הזמינו, היה סבב ורק הוא עדין לא - הם לחצו, אז הוא הזמין. מיוזמתו האישית לעולם לא היה עולה בדעתו לעשות צעד סוציאלי כזה,  Never.
בדיעבד הבנו שהייתה זו מסיבת פרידה, כיוון שכמה חודשים לאחר מכן הוא קיבל את המשרה בגן הבוטני והחליף מקום עבודה. הם הגיעו עם המון אלכוהול ומצב רוח טוב. את כולם הכרתי מהסיפורים שסיפר לי עליהם. ישבתי ליד מתיאו, וידעתי שגם אני אשרוד את הערב רק בעזרת אלכוהול. מתיאו נזקק רק לשתי בירות כדי להידבק אליי ולספר לי כיצד חברה שלו זרקה אותו.
כבר שמעתי את הסיפור הנורא הזה ממרטין, וכל האחרים כבר שמעו, ושמחו שמתיאו נדבק אליי, והם יכולים לשתות בשקט. היא זרקה אותו בפתאומיות ובצורה מכוערת: השאירה את כל הדברים אצלו וגם המון חובות. הוא כמעט בכה, התפרק עליי אבל הבנתי שככה זה אצל אנשים שעובדים בתחום הפסיכיאטרי - לרוב הם מפורקים בעצמם. 
תוך כדי סיפור עלה בי כעס על החברה, כעס שהוא לא העז להרגיש בעצמו וחשבתי "איזה אפס אתה מתיאו"! הבטתי בו במבט מלא רחמים ואמפתיה, אפילו נהניתי להקשיב לטרגדיה הקטנה שלו ובלב אמרתי: "מגיע לך, אפס!" ובמקביל חשבתי איזה אפס אני, שאני חושבת שהוא אפס. בינתיים לוקס ופרידה פלירטטו. הוא ליקקה את כוס היין והביטה בו, הוא כבר היה צמוד אליה. שניהם נשואים לאנשים אחרים. ראיתי אותה מלקקת את הכוס, היא סקסית. נזכרתי שמרטין סיפר לי פעם, שחולה אחד העיף עליה את מגש האוכל בהתקף זעם והיא ברחה. תהיתי אם בעבודה הם גם מפלרטטים בחופשיות. הם שתו כמו גמלים, מלא אלכוהול ואז מוזיקה. הם רקדו בפראות וצרחו תוך כדי כך, גם מתיאו עם כל הגוף הגדול שלו והכאבים.
יורק נצמד אליי בריקוד וצרח "Es ist so Cool", שוב ושוב. הוא הזיע  ולא היה אכפת לי. מרטין גם רקד אבל לא איבד את עצמו לגמרי. לוקס ופרידה רקדו באופן ארוטי גם בשירים שבכלל לא היו בכיוון. אחר כך הם התחילו לצרוח את השירים, נכנסו לאקסטזה ואני ממש נבהלתי וחשבתי מסכנים החולים. הם כביכול שמחו אבל שמחה דרסטית כזו, שמחה של פוסט- טראומה, שמחה של אנשים שראו יותר מידי חרא בחיים. בהמשך הערב לוקס הסתגר, תפס את הראש בין הידיים. קולגה אחרת ליטפה לו את הראש. ישבתי לידם והצלחתי לקלוט שהוא מדבר על ההתחממות הגלובלית. הוא פעיל אקולוגי וממש במצוקה מאיך שהעולם שלנו נראה ולאן אנחנו הולכים. כל השמחה ירדה לו. הוא היה שבור באמת  ולאט לאט כולם נשברו, נפלו כמו קוביות דומינו. וככה הערב ירד, כבר היה מאוחר והם הלכו. במהרה סידרנו הכל והלכנו לישון. חשבנו שהיה ערב מוצלח ואני עוד ניחמתי את מרטין ואמרתי לו "אתה רואה, לא היה כזה נורא", וכנראה עוד משהו על "להזמין אנשים הביתה" והוא אמר כן, אפשר ולמה לא בעצם - הגיב בצורה חיובית, בקלילות בלתי מתחייבת.
 
 ⁠דף הפייסבוק⁠
עמוד האינסטגרם
⁠ערוץ היוטיוב⁠

עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ⁠׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״⁠.